הבית
בבני די לוקה

אולי היתה זו תובנה מעמיקה, הקשורה לגיל, לשחיקה מאבק הדרכים, מהלבדות שבמסע, המרחק הגאוגרפי או הנפשי ממי שאני אוהבת. ואולי זה היה דבר קצת טיפשי, כמו מזרקה. כן. מזרקה, פאונטיין בלועזית, נביעה של מי מעיינות חיים ובריאים, כמו שאפשר למצוא רק באיטליה. בכל מקרה, עדיין לא ידעתי על קיומה, כשתפס את עיני פוסט שקפץ לי בפיד, ועורר את סקרנותי.

וככל שהתבוננתי עוד בתמונות, מצאתי עוד סימנים קטנים, שאז עוד לא ידעתי לנסח אותם – וגם היום אני עדיין מתקשה להגדיר אותם במדויק. בכל מקרה, משהו הואר בתוכי, והחלטתי לארוז ולמצוא את הבית הזה. לא ידעתי עוד מה יקרה כשאראה אותו, אבל ידעתי שמשהו בו קורא לי לבוא. אז באתי. מרחוק מאד.

ומיד ידעתי. זה זה. הצבעים, האסתטיקה, ההיסטוריה, הרצפה הטוסקנית הלא ישרה, החצר היפה, עצי הזית, הסיפור. שיצאתי לרחוב להתבונן שוב, ראיתי שהבניין בנוי על צלע הר ומולו את הנהר, וכל היופי הזה, שקשה לתאר אותו במילים. הריח של הבית היה ריח של משהו מוכר. ואז ראיתי את המזרקה. ופשוט ידעתי. לא מוותרים על בית שיש לו גם מזרקה, גם הר וגם נהר. וגם סיפור, וגם תריסים ירוקים.

הראש התחיל לעבוד, למרות שבלב לא היו שום ספקות. אבל הלכתי עם קריאת הנשמה. וקניתי את הבית. אני עדיין קצת בשוק, ומופתעת בכל פעם מחדש מעצמי — הרבה שכל, וגם הרבה נשמה. ועכשיו גם בעלת בית רשמית, באיטליה.